Le notizie più importanti

הפגנת חולשה מובהקת: הטעות הגורלית של ביידן בחיזור אחרי איראן

Data:

לפני שישה עשורים בדיוק, בתחילת כהונתו של ג’ון קנדי כנשיא, הוא עיגן את מדיניותו כלפי מצרים באמונתו היוקדת, שניתן להעלות את ארץ הנילוס המהפכנית בהנהגתו של הנשיא נאצר אל מסלול של התנהלות מתונה, מרוסנת ופרגמטית. זאת על ידי אספקת תמריצים חיוביים נדיבים, בדמותם של מענקים, מלגות וחבילות אשראי, שיעודדו אותה להתמקד ביעד הפיתוח הכלכלי מבית, ולנטוש את התנהלותה החתרנית והלוחמנית במרחב.

היום, למרות שאסטרטגיה זו של הכלה ופיוס הכוחות הרדיקליים והמרדניים במזרח התיכון פשטה זה מכבר את הרגל הן בעידן קנדי, והן בעידן הנשיאים ג’ימי קרטר וברק אובמה, עדיין מתקבל הרושם – בחלוף כחמישה שבועות בלבד מיום השבעתו של הנשיא ה-46, ג’ו ביידן – שמורשתו של ג’ון קנדי חיה ונושמת עדיין בתודעתו של הבית הלבן הנוכחי. ביידן טרם הפנים את לקח הכישלון החוזר ונשנה לרכוב על גב הנמר וכך, באמצעות ליטופו ופיוסו, לחולל תמורה דרמטית באורחותיו ובדפוסי פעולתו המושרשים.

בלינקן: “נחזק את הסכם הגרעין עם איראן” // צילום: רויטרס

ואכן, למרות שאנו עדים היום, לכאורה, לצחצוח חרבות ול”דיפלומטיה של ספינות תותחים ומטוסי הפצצה” על פני הציר שבין וושינגטון לבין טהרן, אסור שרעשי רקע אלה יאפילו או יטשטשו את מסכת הסימנים המצביעים בבירור על כך שממשלו הטרי של ביידן פועל בנחישות ובהתלהבות כדי לחזור להסכם הגרעין עם איראן מ-2015 כמו שהוא ובמהירות האפשרית. שכן, המסגרת המשותפת למעצמות האירופיות, לרוסיה ולסין, שהצמיחה את “הסכם וינה” ב-2015, מצטיירת בעיניו כדרך היחידה כדי להתמודד עם האתגר האיראני באופן אפקטיבי, שיישען על לגיטימציה רחבה וקונצנזוס בינלאומי, שיגבו כל החלטה עתידית שתגובש כלפי משטר האייתוללות.

נכון הוא שמדובר רק בפעימה הראשונה בהתמודדותו של הבית הלבן עם האיום האיראני, ושהצטרפותו המחודשת להסכם אמורה להיות המנוף ההתחלתי בלבד בנתיב הרחבתה של מסגרת ההסכם. זאת תוך טיפול עתידי גם בסוגיית החתרנות האיראנית ברחבי האזור ובמיזם הטילים שלה, לצד ניסיון לתקן את הלקונות והפגמים הרבים שנותרו ב”הסכם וינה” המקורי.

READ  L'iniziativa per il benessere degli operatori sanitari di SLU-SHMC è finalista agli IHF Awards 2024

עם זאת, העבר מלמד שהמדובר בחלום באספמיא. כשם שמבול “הסנקציות החיוביות” שניתך, כגשמי ברכה, על ראשו של נאצר בראשית שנות ה-60, לא מיתן אותו כהוא זה, אלא עודד אותו דווקא לצאת למבצע צבאי רחב היקף בתימן, כך גם היום קיים ספק רב אם נכונותה של וושינגטון לחזור להסכם (המהווה מקדמה חד-צדדית ומחווה יוצאת דופן מצידה), תחולל שינוי כלשהו “בצופן התפעולי” של ההנהגה האיראנית, ותשכנע אותה להגיב בצעד בונה אמון משלה אל מול מה שמצטייר כחיזור אמריקני לוהט.

נהפוך הוא, הנזק הטמון בנטישה כה חדה ודרמטית של הקו המרתיע, האוכף והמעניש מבית היוצר של הנשיא טראמפ, הינו ממשי ומוחשי כבר עתה – ועולה על היתרונות הטקטיים, הגלומים בהחלטה האפשרית של איראן (למרות גישתה המרדנית והלעומתית הנוכחית) לשוב לשולחן המיקוח הדיפלומטי.

אין לשכוח שריצתו חסרת המעצורים של ביידן לעבר חידושו של האפיק הדיפלומטי לוותה במסכת של איתותים מצידו, שהבהירו שערב הסעודית – ולא איראן – היא שהפכה בעיניו לילד הרע שבשכונה. החלטתו להקפיא את עסקאות הנשק ההתקפי עם ריאד ועם איחוד האמירויות, שהיוו ציר מרכזי בהחלטתם להפשיר את יחסיהן עם ישראל כבר גרמה לפרימתם, או לפחות להחלשתם של “הסכמי אברהם”.

גיבושם הסופי של הסכמים אלו היה מותנה בתמורה צבאית אמריקנית לגוש המדינות הערביות, שזה לא מכבר חצה את הרוביקון וחתם על הסכמי שלום ונורמליזציה עם המדינה היהודית. וכך, בה בשעה שסעודיה ואיחוד האמירויות כבר נענשו בחומרה יתרה על ידי הממשל החדש בגין השתתפותן במלחמה כנגד הלוויין החות’י של איראן בתימן, טהרן – לעומת זאת – זכתה בעיקר לנזיפה מילולית מפיהם של “כל אנשי הנשיא” (בתוספת קלה של הפצצת אוויר בודדת וסמלית בעיקרה נגד המיליציות האיראניות בגבול הסורי-עיראקי), שנבלעה כליל בזרם המסרים החיוביים שהגיעו מוושינגטון לטהרן.

המנהיג העליון של איראן חמינאי // צילום: איי.אף.פי

כשם שתימן הפכה לעמק הבכא עבור קנדי כאשר חשפה את הנאיביות שהייתה תמונה במאמציו לשכנע את מצרים לחשב מסלול מחדש ולנתק את עצמה מחלום המהפכנות, גם היום עשויה תימן להיות הזירה, שבה עתידה הקונספציה הכוללת מבית היוצר של ביידן לקרוס קריסה מהדהדת.  זאת משום שהלקח שיופק בטהרן בעקבות נטישתו בפועל של בעל הברית הסעודי לא יהיה בכיוון של התמתנותו, אלא דווקא בכיוון של הקשחה לנוכח מה שמצטייר כהפגנת חולשה אמריקנית מובהקת.

למותר לציין שהחיפוש אחר האיזון הראוי שבין ערכי זכויות האדם לבין אינטרסים קרים ומפוכחים, הינו אחד מן האתגרים המורכבים ביותר שניצבים בפני מנהיגים בזירה הבינלאומית. עם זאת, במקרה שלפנינו, ההחלטה להעניש את סעודיה על הפגיעה באוכלוסייה אזרחית בתימן, וכמובן שעל הרצח המתועב של העיתונאי ומבקר המשטר ג’מאל ח’אשוקג’י, שיזמה מנהיגותה, ובעת ובעונה אחת לחתור ללא לאות למשא ומתן ישיר עם משטר הדיכוי, החתרנות והרשע בטהרן – מצביעה על אמת מידה כפולה, והופכת את ההתנהלות האמריקנית במישור זה לצדקנית ולאו דווקא לאידיאליסטית.

העולם שבו אנו חיים רחוק משלמות ומורכב מגוונים שונים של אפור, שיש להתייחס אליהם ולשקלל אותם גם בזיקה לאינטרסים אמריקניים מסורתיים. בפועל, כשם שהנשיא אובמה התנצל פומבית בפני השלטון בטהרן על מעורבותה של ארצו בהפיכה צבאית, שמוטטה את משטרו הלאומני של מוחמד מוסדק ב-1953, כך מפגין נשיאה הנוכחי של האומה האמריקנית גישה טהרנית ומעוותת כלפי סביבה הרוויה באי יציבות ובאלימות. זאת תוך הפקרתן של בעלות ברית מסורתיות, הנזנחות עתה בשולי הדרך על מזבח האשליה האיראנית המחודשת.

READ  Coronavirus in Zimbabwe: Nick Mangwana apologises for 'medical assassins' slur

articoli Correlati